top of page
טלי מתחת לשולחן
טלי מתחת לשולחן

טלי מתחת לשולחן

תמר וייס-גבאי

איזו הפתעה זו להורים, כשהילד או הילדה הקטנים שלהם מתחילים לגדל קוצים! אותו יצור פעוט, שהיה אך לא מכבר בשליטתכם המוחלטת, שיכולתם לשדל ולשכנע אותו או אותה במלים או במעשים ולצפות להתנהגות הולמת – מתכדר, מתבצר ולא מסכים לתקשר, לא להתרצות ובוודאי לא להתפייס! מה עושים?

הנה, גם לטלי הקטנה היה מין בוקר קוצני כזה, כשנכנסה עם כל המשפחה לבית של סבא וסבתא בפרצוף כועס ולא אמרה שלום ולא הסכימה להוריד את המעיל, וכשסבתא אמרה לה בחיבה לא להיות קוצנית כמו קיפודה, החליטה להיות קיפודה דווקא ודווקא, ונכנסה אל מתחת שולחן האוכל הגדול ושם נשארה. אלא שעד מהרה עברו כל האחרים להתעסק בענייניהם ובאכילה, ושכחו שיש להם מתחת לשולחן קיפודה, שנאלצה לפיכך להסתפק בפירורים שנופלים על הרצפה, והתנוחה המקופלת כבר התחילה להציק לה. ולפתע – הפלא ופלא, בצעד בוגר, נדיב ומרגש – מצטרפת אליה בת-דודתה הצעירה שירה, שמחליטה להיות קיפודה יחד עם טלי, וצעד אחר צעד משכנעת אותה "לרדת מהעץ": תחילה שתיהן פושטות את המעילים ("את עדיין תהיי קיפודה!" מבטיחה שירה), אחר כך אוכלות קינוח טעים מתחת לשולחן ("את עדיין תהיי קיפודה!") ואפילו יוצאות מתחת לשולחן ומשחקות ("את עדיין...!") וגם בציורים יש לילדות עדיין אף קיפודי, אבל הוא נעלם תוך כדי משחק עם שאר הילדים – משחק כל כך מהנה ומרעיש, שסבתא יוצאת מחדרה ומתלוננת שהרעש הפריע לה לנמנם, ואז היא מתיישבת בכורסתה והופכת (בזכות החלוק המנומר שהיא לובשת) לנמרה כועסת. וכעת טלי כבר יודעת איך לפייס חיות כועסות, כולל את סבתא שלה. אח, איזה מותק של סיפור!

ואם העלילה נשמעת מוכרת, זה לא במקרה, כי היא מבוססת על סיפור "ההינדיק" של ר' נחמן מברסלב: מעשה בבן-מלך שהתפשט עירום וישב מתחת לשולחן וטען שהוא תרנגול הודו ואכל פירורים ועצמות שנפלו לרצפה, והיחיד שהצליח לרפא אותו היה חכם אחד, שעשה כמעשה שירה בספר הילדים: התפשט והצטרף לבן-המלך עד שזה התרגל אליו, ואז התחיל לשכנע אותו בהדרגה לחזור לחייו הרגילים. במלים אחרות – מישהו מתנהג מוזר ומוציא עצמו מהכלל? הכי טוב להצטרף אליו, שלא ירגיש לבד, לתת לו אישור ולגיטימציה (שהרי הכל מתחיל ברגשות – האם יש רגש שאינו לגיטימי? ועוד אצל ילדים?) – ואז נוצר בסיס להידברות ולתקשורת שוויונית של חיבה וחברות. אבל מה שממש יפה בסיפור הזה הוא שאביה של טלי הוא שחור (בציור הוא נראה אתיופי) ואמה לבנה, והיא ואחיה כהים – ואין לכך שום רמז בטקסט, אך ורק באיורים (הנהדרים!) – כאילו זה דבר רגיל לגמרי, וכמה טוב שכך! כן ירבו (32 עמ', ערכה: יעל גובר). באתר "עברית" אפשר להתרשם מהעמודים הראשונים בספר ולרכוש עותק בהנחה נאה.

כנרת

bottom of page