סימני חיים
גידי קורן
"אי אפשר להפסיק לקרוא אותו," אמרה לי אמא שלי על ספרו החדש של ד"ר גידי קורן – רופא ילדים, לצד שאר תאריו, המוכר לחובבי הזמר העברי גם כמקים להקת 'האחים והאחיות' וכמלחין פורה, "ואת יודעת למה? כי מרגישים שאכפת לו." וכמו תמיד, אמא שלי צודקת. בהתחלה ניגשתי אליו ברגשות מעורבים – כי בואו, כבר קראתי את "זה הולך לכאוב", רב-המכר של ד"ר אדם קיי מהשנה החולפת, שכולו אוסף קטעים על "מקרים" רפואיים שנתקל בהם בבית החולים, מסמך מרתק ואף משעשע להפליא – אז באמת יש לי כוח לקרוא משהו דומה על הווי של בית חולים ישראלי?
ובכן כן, היה לי לא רק כוח אלא גם חשק, כי קורן מגיש כאן תמהיל יוצא מן הכלל של סיפורים קטנים מהחיים שלנו כאן – כתובים בכישרון סיפורי ניכר (ומשולבים בסיפורים קצרים פרי דמיונו) – שנוגעים בלב ובנשמה ומתארים פיסות חיים ורגש וכאב אנושי דרך עיניים מקצועיות אך מלאות אמפתיה. שהרי אם נרצה ואם לא, כולנו נפגשים מתישהו עם מציאות של בית חולים גדול, אם כמבקרים ואם חלילה כמטופלים או כקרובי משפחה של חולה, וכמה חשוב לראות מדי פעם את המציאות הזאת גם מהצד השני, דרך עיניו של איש צוות מיומן ואכפתי, ולהבין אותה קצת יותר טוב. ומי כמו רופא תורן בחדר המיון (כמו המחבר) יכול להעיד עליה:
"טלפון ממנהל בית החולים. אם מנהל בית החולים מצלצל באמצע תורנות, זה אף פעם לא כדי לשמוע מה שלום הרופא התורן, וגם לא מה מצב עומס המיטות בחדר המיון. זה תמיד, אבל ממש תמיד, כדי לבשר על הגעתו של ילד של אנשים חשובים. 'וכמובן, צַלצל אלי ברגע שתדע מה קורה. אני אהיה בארוחת ערב עם שר הבריאות, אבל אקבל את השיחה שלך...'". כי "לאנשים החשובים-יותר יש ילדים חשובים-יותר, ולאנשים החשובים-פחות יש ילדים חשובים-פחות", מסביר קורן, אלא שהחיידקים, הווירוסים והגידולים אינם יודעים להבדיל בין אלה לאלה: "הם אינם מבררים את מקום העבודה של האב או את הקשרים החברתיים של הסבתא מצד האם. הם מבצעים את עבודתם בשקט, בחריצות, במסירות וללא אפליה, כמעט כמו הצוות הרפואי שנלחם בהם". ועל כך, בקליפת אגוז, הספר המצוין הזה, שמספר גם על ילדי מיעוטים – פלסטינים, בדואים, פליטים ועוד. הניחו אותו על השולחן בסלון ותראו כמה ידיים ידפדפו בו (188 עמ', ערכה: תמר ביאליק).
כנרת-זמורה