הסיפור היחיד
ג'וליאן בארנס
איך שאת מתחילה לקרוא את הספר הזה, את מבינה שנלכדת בקסמיו של סופר אמיתי. שאת עומדת להיכנס לתוך עולם רגשי עמוק של אדם אחר, לסיפור האהבה שלו עם אשה אחרת, סיפור שנבנה בהדרגה ובתבונה ובעיקר בכישרון ספרותי אדיר שבגללו את מאמינה לכל מלה, ונסחפת ואכפת לך כל כך ממנו, ממנה, ואת עוקבת בלב נסחט ונמרט ונשבר אחרי הסיפור, עד כדי כך שבשלב מסוים את רוצה להפסיק כי נהיה לך עצוב מדי, כאילו מדובר בקרוב משפחה, אבל לא תצליחי להרפות לזמן רב כי כל הספרים האחרים שאת קוראת בינתיים אולי יפים ומעניינים, אבל ספר של ג'וליאן בארנס זאת כנראה ליגה אחרת.
פול, גיבור הספר, מספר את "הסיפור היחיד" שלו בעיקר בגוף ראשון, ופה ושם עובר לגוף שלישי כשהדברים נעשים כבדים מנשוא, כשהוא זקוק לנקודת מבט חיצונית כדי לתאר אותם; וכמעט בכל דף יש משפט שמתחשק לקרוא שוב ושוב ולהעתיק ולצטט אותו, כל כך יפה וחכם זה כתוב. הוא מתאר בסיפורו את כל התהליך שהוא עובר, משלב ההתאהבות כצעיר בוסרי וחסר ניסיון ועד ההשלמה עם גורלו לעת זקנה והסתפקות בעולם רגשי מצומצם, כשהוא מבין כמה אהובתו צדקה, בסופו של דבר: "כמו רוב הגברים הצעירים, ובייחוד אלה המאוהבים לראשונה בחייהם, הוא ראה אז את החיים – ואת האהבה – במונחים של מנצחים ומפסידים (...) סוזן העמידה אותו על טעותו. סוזן טענה שלכל אחד יש סיפור אהבה. גם אם היה כישלון, גם אם נגמר בלא כלום, גם אם בכלל לא התחיל, אם מלכתחילה התקיים כולו רק בראש: זה לא אומר שהוא אמיתי פחות. וזה הסיפור היחיד".
על זה כל הספר, בעצם, אבל זה רחוק מלהיות ספוילר, כי כל העניין הוא איך בארנס מתאר את הסיפור היחיד הזה של פול, ודרכו את מבינה ומרגישה וכואבת גם את הסיפור היחיד של סוזן, ושל הדמויות האחרות בספר, ואז את שלך, ומה עוד צריך מספר אם לא חוויה עמוקה כזאת. התרגום של מיכל אלפון נפלא, כי נדמה שהספר נכתב בעברית (242 עמ'). כעת בהנחה נאה באתר ההוצאה.
מודן