ילדה רעה
נעמי לויצקי
כשאני כותבת עכשיו, בדיוק כשגמרתי לקרוא את הספר הזה, אני דומעת, וזה באמת לא קרה לי ים זמן בגלל ספר. ולא כי הסוף עצוב (לאו דווקא), ולא כי הספר עצוב (אכן יש בו עצב עמוק, לצד שמחה וצחוק ופיקחות וחוכמה ועוד ועוד, אבל הוא בפירוש לא עצוב). אז למה אני בוכה, אני שואלת את עצמי? אולי כי במשך כמה ימים אירחתי בחדרי לבי את הכותבת, שהפליאה אותי בסיפורה ובאופן שבו היא מגוללת אותו, ובשל כך נקשרתי אליה כל כך, ששלושת משפטי הפרידה שהיא כותבת (לעצמה) בדף האחרון שברו לי את הלב.
מה הופך ספר אוטוביוגרפי לספר טוב, אני שואלת את עצמי עוד שאלה. חיים מעניינים? זה לא מספיק. לכולם (באמת!) יש חיים מעניינים, מוזרים, משונים ומרתקים – השאלה היא איך מספרים אותם, ומיהי הנפש שמספרת. אם הנפש סוערת (ומוכשרת כמספרת, כמובן), גם הספר יהיה סוער, וספרה של לויצקי הוא הוכחה חיה. זה אחד הספרים החזקים ביותר שקראתי אי פעם. אני ממליצה עליו לכל מי שחי בארץ הזאת, בוודאי אם עבר את גיל 50; כי בד בבד עם סיפורה האישי הנפתל והמסעיר של הכותבת (שגואלת באותה הזדמנות את סיפור חייה המדהים של אִמהּ, דמות מרהיבה בפני עצמה, ושל אביה החורג המרשים ומעורר-הכבוד, עו"ד אשר לויצקי), לומדת הקוראת להכיר הרבה יותר לעומק את הארץ שבה היא חיה, את האישים הבכירים שניהלו אותה (ולויצקי הכירה את חלקם היטב כילדה קטנה ואחר-כך כעיתונאית) וסודות שונים מאחורי הקלעים, חלקם עסיסיים להתפקע.
בצילום שעל העטיפה היא מניחה אצבע על שפתיה, כרומזת שיש בספר דברים שהשתיקה יפה להם, ואכן שומרת על דיסקרטיות מכובדת כמעט כל הזמן. כתיבתה נעה בחופשיות בין גוף שלישי ("הילדה") לגוף ראשון, בין עבר להווה, ובלשון הכתיבה גם בין עבר לעתיד, וזה לא מפריע, אדרבא, כל כך קל ומענג לקרוא אותה – לא לחינם הצליחה מאוד כעיתונאית וכסופרת-חוקרת של רבי מכר – עד שפתאום את נתקלת בשורה או בקטע ליריים מופלאים (בעיקר בסוף, בתיאורים של פירנצה) ומתרגשת, וקולטת את הצד הרך, שלדבריה בסוף הספר, מחלת הסרטן שחלתה בה מתירה לה לחשוף מעט יותר. אם עוד לא הבנתם, לכו תשיגו את הספר הזה, ואולי כמה עותקים במכה, שתוכלו להעניק במתנה לחברים טובים, להורים ולסבים ולכל מי שמגיע לו (ערכה: עליזה ציגלר,359 עמ'). באתר "עברית" אפשר לקרוא את הפרק הראשון ולהיגנב, וכמובן לרכוש עותק דיגיטלי או מודפס בהנחה.
הקיבוץ המאוחד