אין מקום כזה
אין מקום כזה

אין מקום כזה

שפרה קורנפלד

זהו סיפורה של משפחה קרועה שאין לה בית, לא במובן של ארבעה קירות וגג אלא במובן של חום בסיסי, הגנה ומסגרת תומכת. "פרי, בוא הביתה," אומרת האחות הבכורה יונה בטלפון לאחיה התאום, הנשמה הכי אבודה במשפחת הרמן, והוא אומר "טוב" ושניהם יודעים שהוא משקר, ושגם היא שיקרה כשאמרה 'בוא הביתה' – כי הרי "אין מקום כזה", כשם הספר המטלטל שכתבה שפרה קורנפלד. ואיך יהיה להם בית, כשאת המשפחה הזאת הקימו אבא ואמא שהיו ועודם קלולסים לגמרי, נפשות תועות שהגיעו ארצה ללא שורשים וללא שייכות ובלי שיהיה להם מושג איך צריך לחיות, ואיך לגדל כל כך הרבה ילדים במקום המשוגע הזה.

איזה לב רחב וחזק וכמה כישרון צריך כדי לכתוב ככה, לספר סאגה משפחתית סבוכה ומורכבת כזאת בארבעה קולות של נשים, שלוש אחיות ואמא שלהן, שכל אחת מהן טוֹוָה את סיפורה בקול שונה וייחודי, לפעמים בלחש ולפעמים בצעקה או ביבבה – ורק הקול החמישי, של האח פרי, לא נשמע; סיפורו, הפותח וסוגר את הספר, כתוב בגוף שלישי, ורק בסוף את מבינה אותו באמת. וכל הנראטיבים האלה, שמשתרגים ונארגים זה בזה מהזוויות השונות של כל דמות, יוצרים תמונה כל כך אמיתית ומשכנעת שהלב מוכרח להתרחב כדי להכיל אותה, וכדי ללמוד ממנה על העוול והצדק שמתגלים לאדם בחייו, לעתים בזמן אמת ולעתים קרובות יותר בדיעבד.

וכמה חמלה יש לכותבת (נדמה שיונה, המספרת הראשית, היא בת-דמותה) כלפי האחיות הצעירות והבעייתיות וגם כלפי אידי, האמא הלא-מתפקדת, הן באופן שבו היא מתוארת מפי יונה – בכל עליבותה, ועדיין באהבה עמוקה של בת – וגם בדרך שבה האם מספרת את סיפורה השובר-לב בקולה שלה. החמלה הזאת היא הדבר המרשים ביותר בספר, כמדומתני, כי היא מחלחלת גם אל הקוראת. ויש בספר עוד הרבה סיפורים אילמים, שנרמזים רק במשיחת מכחול עדינה ודקה, אבל הלב קורא אותם ומתרגש. אני כבר סקרנית לקרוא את ספריה הבאים של קורנפלד. בעיניי היא סופרת גדולה (ערכה: נועה מנהיים, 252 עמ', כעת במחירי מבצע באתר "עברית").

כנרת, זמורה