החושך
למוני סניקט, ג'ון קלאסן
איך החמצתי את הספר המופלא הזה בזמן אמת, אין לי מושג, אבל עובדה שהוא חיכה בארון ספרי הילדים בביתי שמונה שנים תמימות עד שנתקלתי בו במקרה השבוע, כשחיפשתי ספר אחר בפינת המדף והוא קפץ לי פתאום ליד. וואו, איזה יהלום! דוגמה ומופת לפיקצ'ר-בוק שפונה ישירות לתת-מודע של קהל היעד (כמו "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, למשל), בעזרת שילוב רגיש ומדויק של טקסט ואיורים, ולכן עשוי לשחרר בקוראיו איזה רגש כמוס ולהשפיע עליהם לטובה.
"לזלו פחד מהחושך", כך מתחיל הספר, ומראה את לזלו הקט בפיג'מה משחק על רצפה בחלל גדול, שמואר רק בחלקו. אבא ואמא של לזלו קיימים מן הסתם אי שם ברקע, אך בספר אין להם זכר – לא במלים ולא בציורים; בספר קיימים רק לזלו, הבית העצום על שלל קומותיו, ומשחקי האור והצל. במשך היום החושך מתחבא בכל מיני פינות, ובלילות הוא כמובן "יצא החוצה והתפזר עד לחלונות ולדלתות בביתו של לזלו, אבל בבוקר חזר החושך למרתף, מקומו הטבעי. לזלו הציץ בחושך כל בוקר" – ובציור נראה הפעוט בפיג'מה מגבו, עומד במסדרון מואר ומביט לתוך פתח המרתף החשוך. העמוד הבא מראה את לזלו מהזווית ההפוכה, ניצב בפתח המרתף החשוך, אמיץ ונחוש, כשמאחוריו המסדרון המואר: "'שלום,' הוא אמר. 'שלום, חושך'",
בהמשך העניינים קצת מסתבכים בגלל נורה שרופה, אבל בסופו של דבר הכל נפתר בסבלנות ובדרך הכי חכמה ומדהימה שיכולה להיות, במפגש ובדיאלוג בין החושך ולזלו, ואני לא מכירה אף ילד או ילדה שלא ירצו לקרוא איתכם את הסיפור פעם אחר פעם – כולל עמוד שלם של טקסט ארוך שבא לסנגר על החושך – ולו רק כדי לחוות שוב ושוב את הקתרזיס, שבו החושך ולזלו ממש משתפים פעולה. כשחיפשתי פרטים על הספר ברשת, גיליתי פוסט נהדר שהחמצתי בזמנו בבלוג המעולה "עיר האושר" של מרית בן ישראל, שבו היא מתייחסת גם אל אֲמַתְכֶם הח"מ (ומשבחת בין השאר את הכינוי שהמצאתי לז'אנר ספרי העצות לילדים, "ספרי עזרא ונחמיה"), וכולו מלא דברי חוכמה על הספר הזה, תקראו (ר' קישור למטה). תרגמה נפלא מאנגלית: רחלה זנדבנק (44 עמ', לבני 3–6, כעת בהנחה באתר ההוצאה).
כתר