כל מה שקרה שם באמת
ברין גרינווד
לפני השינה אני מוכרחה לקרוא ספר, מאז ומתמיד, אין אפס. חבל רק שעם השנים הלכה הקריאה במיטה והפכה לכדור שינה – וכיום גם הספרים הכי מעניינים ומותחים משאירים אותי ערה בקושי עמוד-שניים, במקרה הטוב (שלא לומר חמש שורות, ולפיכך למדתי לפנות לעצמי זמן לקריאה במהלך היום). אבל עם הספר המדהים הזה לא היה שום סיכוי להירדם, גם כשהייתי גמורה מעייפות והמחוגים התקדמו לשעות הקטנות, רק לקרוא הלאה והלאה (ואז לקחת ספר אחר מהערימה כדי לישון סופסוף). עד כדי כך נקשרתי לוּוֵּייבִי, הילדונת גיבורת הספר, גיבורה במלוא מובן המלה, שהעלילה מלווה אותה מגיל חמש (כשהיא כבר שרוטה עמוקות) עד גיל עשרים: ווייבי אמנם קטנטונת פיזית, ויש בה תום ילדי חרף כל הזוועות שעברה, אבל... איזו אשה!!! כבר כילדונת היא אשה במלוא מובן המלה, ולא סתם, אלא אחת הנשים הכי מרשימות שקראתי עליהן בספרות, וכל כך אמיתית ומקורית וחד-פעמית, שצריך להיות סופרת דגולה כדי להמציא אותה.
קראתי פעם שסופר יכול להמציא אינספור עלילות וביוגרפיות לדמויות שלו, אבל הרגשות בספר – כולם שלו. אם כך, הייתי רוצה להכיר את ברין גרינווד, הסופרת. כמה רגש סוער, עמוק ומרטיט יש בספר הזה, המסופר מפי שלל הדמויות הפועלות בו – כל אחת ורגשותיה ומחשבותיה, מנעד עצום של *כל הדברים המכוערים והנפלאים* (כך נקרא הספר במקור) שתוכלו לדמיין, וכך נבנית העלילה כמו פאזל של קולות שונים בעולמה של ווייבי (כולל קולה שלה) המרכיבים אט-אט עולם שלם שהיא במרכזו – ילדה-אשה חדפעמית, מופלאה, שלא יוצאת לי מהראש גם ימים לאחר תום הקריאה.
נדמה לי שאחד המוטיבים שהכי מושכים אותנו להיצמד לסיפור עלילה הוא חוסר צדק. עוולות וחוסר צדק גורמים לנו לחשוש שמא אין סדר בעולם, והמאמינים יאמרו – שאין אלוהים. בסדרות טלוויזיה, למשל, ממש קשה לי לראות חוסר צדק מתמשך, מקסימום במיני-סדרה; אבל בספר הרי אי-אפשר להפסיק לקרוא, את מוכרחה לוודא שייעשה צדק. וזה לא היה עובד אלמלא הספר היה כתוב כל כך נפלא, וגם לא אלמלא היה מתורגם כל כך נפלא (אני בטוחה שאצבעותיה המקלידות של המתרגמת המעולה, מרב זקס-פורטל, רעדו פה ושם) ואני לא רוצה לעשות לכם ספוילרים, אבל הספר נגמר הכי יפה והכי עצוב שיכול להיות. אל תחמיצו (422 עמ', ערכה: דבורה נגבי)
עם עובד