אגם הצללים

וואו. אין לי מלה אחרת, בחיי. זו התגובה המיידית שלי בסיום “אגם הצללים”, ספר הפנטזיה המעולה של רוני גלבפיש. מי תיאר לעצמו שאפשר לכתוב כאן ועכשיו עלילת פנטזיה נהדרת לנוער, ישראלית כל-כך שכל תרגום לשפה אחרת יעשה לה עוול, פנטזיה שתדבר בעצם לכל גיל (כמו כל ספר טוב באמת) ותהיה מותחת ומרתקת ועם זאת מאלפת, מעצימה ומעשירה, כזאת שיכולה אפילו לשנות חיים, לגמרי מבלי משים – ללא שום הטפות ונאומים, מהדלת האחורית, כמו שצריך – ופתאום הקורא הצעיר מתחיל מבלי דעת להאזין למלים, להקשיב ולהבין את שפתה של שירה עברית עתיקה וחדשה, לפתח רגישות לצלילים ולמצלולים שעד כה ספג כמובנים מאליהם, ופתאום אותו קורא צעיר מבחין בגיאוגרפיה הייחודית של הארץ שהוא חי בה, ובהיסטוריה שלה ובתרבותה – וכל זה בלי שיהיה לו מושג שזה קורה לו, לגמרי בחשאי ובלי דעת, כי בינתיים הוא שקוע בעלילה מופלאה, שבה הגיבורים הם ילדים בגילאי העשרה, והם חכמים יותר מהמבוגרים האחראים עליהם, והם יכולים להחריב את העולם או להציל אותו. וראו זה פלא – הקורא (בלי קשר לגילו) מאמין לכל מלה. כי כן, נראה שזה מסוג הספרים שנקטפים מהנצח, סיפור של אמת עם מקום משלו בעולם, ויהיה נפלא אם יהיו לו המשכים, כי הדמויות מעניינות מכדי להיפרד מהן מקץ ספר בודד. על מה הספר ומה קורה בו תוכלו לקרוא כאן וכאן וכאן, אבל לא חייבים לקרוא את העלילה כפשוטה. אפשר לקרוא את “אגם הצללים” גם כספר חניכה נשי, שגיבורותיו התאומות הן בעצם נפשה החצויה של נערה אחת, שנאלצת לעבור דרך ארוכה ומייסרת ולהתנכר בכל פעם לחלק אחר שבה, כמו גם להוריה, לאחיה ולחבריה, כדי להכניע זאבים ונמרות בתוכה, עד שהיא מכירה סופסוף בכוחה שלה, מאמינה בו וזוכה בשלמות נפשית, שבה שני חצאיה מתאחדים ומצילים את עולמה. אם תרצו, אין זו אגדה.