הקיר

לקראת סוף הכתיבה היא מספרת: "הזמן עומד מלכת. אני לא יכולה לראות אותו, להריח או לשמוע אותו, אבל הוא מקיף אותי מכל הצדדים. השקט והדממה שלו מחרידים (...) אני אהיה מוכרחה להתרגל אליו, לאדישותו, להיותו נוכח בכל. הוא נמתח אל האינסוף כמו רשת ענקית של קורי עכביש. מיליארדי גלמים זעירים תלויים בין קוריו, לטאה ששוכבת בשמש, בית בוער, חייל גוסס, המתים והחיים כולם. הזמן הוא גדול, ותמיד יש בו מקום לגלמים חדשים. זו רשת אפורה וחסרת רחמים, וכל שנייה בחיי אחוזה בה (...) אבל אם הזמן קיים רק בראש שלי ואני האדם האחרון, הוא יגיע לקיצו במותי. המחשבה הזאת מעודדת אותי. אולי יש ביכולתי לרצוח את הזמן". מחשבות פילוסופיות כאלה ואחרות משובצות לאורך כל הספר, בין תיאורים יבשים של פעולות ומעשים שהכותבת חסרת השם עושה כדי לשרוד, כעין רובינזון קרוזו ממין נקבה, אבל הספר לא מדכא בעיניי. רק הבוקר סיימתי אותו, אבל אני מרגישה שהוא ימשיך ללוות אותי עוד ימים ארוכים, בעיקר בתקופה הנוכחית שלנו כאן, שנראית הזויה לא פחות מזו שבספר, ולכן הוא מומלץ מקרב לב (221 עמ', תרגמה נהדר מגרמנית: שירי שפירא, אחרית דבר מאלפת: איילת בן-ישי). עותק מודפס או דיגיטלי נמכר כעת בהנחה נאה באתר "עברית", המציע גם קטע מהפרק הראשון לטעימה.