לוויה בצהריים
לוויה בצהריים

לוויה בצהריים

ישעיהו קורן

ספר לא חדש, אבל יצירת מופת מקורית ומפעימה - חוויית קריאה נדירה, כמו סרט אילם שתמונותיו עשויות ממלים. הבוקר פייסבוק הזכיר לי שהמלצתי עליו לפני שלוש שנים, ובעקבותיו נוצר גם סרט עטור פרסים, אז הנה אני מתלהבת שוב:

הספר הזה הוא כמו פצצה מתקתקת. בזמן הקריאה אתה נשאב לערפל האופף את דמותה של הגר, הגיבורה, ועוקב בנשימה עצורה אחריה – ואחר הדמויות השתקניות המקיפות אותה: הילד יפתח בן העשר, בעלה טוביה, שכניה בכפר וחייל אלמוני, שמניע את העלילה כולה מבלי דעת, בלי להבין מה הוא עושה ולמה הוא גורם. הערפל הזה שורה על הספר כולו, מתחילתו ועד סופו, ורק בתום הקריאה, שעות או ימים אחר-כך, מתחיל להתבהר כל מה שלא נאמר במלים. כי על זה הספר: על מה שלא נאמר בו. מין סרט אילם במלים. ישעיהו קורן הוא קול ייחודי ומרתק בספרות הישראלית, וכדאי מאוד לקרוא גם את ספרו האחרון - "שתי כפות ידיים ומלה" מ-2013. “לוויה בצהריים”, ספרו השני, נכתב ב-1967 וכעת רואה אור מחדש בזכות סרטו של אדם סנדרסון שנוצר על-פיו, וזה כשלעצמו מפתיע – כי מי ירצה להסריט ספר ספרותי כזה שכולו שתיקות, שכמעט הכל מתרחש בו מתחת לפני השטח, שאין בו רמז לרגשות של הדמויות מלבד פעולותיהן המעטות, הבנאליות למראית-עין. ודווקא אותו יובש סגנוני טוען את העלילה בנפח ובמשמעות שהולכים ומתעצמים, דף אחר דף, ותקתוקה החרישי של הפצצה הולך ומתגבר, אבל רק בראש של הקורא. בספר עצמו הכל שקט, גם כשהפצצה מתפוצצת.

למי שמתכוון לראות את הסרט, מוטב אולי להקדים קריאה לצפייה, כדי לספוג את ההתרחשות האיטית בדמיון הפרטי, לפני שמישהו אחר ילביש עליה את דמיונו שלו. ואזהרה קטנה, מניסיון: כשתגמרו לקרוא, מומלץ לקחת הפסקה קצרה לפני שעוברים לספר הבא. כל ספר שתפתחו אחרי “לוויה בצהריים” ייראה לכם מפוטפט עד זרא.

הספריה החדשה