שבועת אמונים
דומניקו סטרנונה
האם צריך עדיין לרמוז, כשבאים לכתוב על ספר מאת דוֹמֶניקוֹ סְטְרָנוֹנֶה (איזה שם! כמו שיר מפסטיבל סן-רמו), שמדובר בעצם בחשוד העיקרי שמאחורי הפסבדונים *אלנה פרנטה*, סופרת רבי המכר המסתורית? מי שמתעניין יודע: בהתחלה חשדו כי אשתו המתרגמת של סטרנונה היא-היא יוצרת הרביעייה הנפוליטנית, שנפתחה בהצלחה מסחררת עם "החברה הגאונה", אבל לאחרונה גילו בלשי הספרות (בעזרת תוכנת מחשב!) שסגנון הכתיבה של סטרנונה משיק בהגזמה פרועה לסגנונה של פרנטה, ודומני ששם הדברים עומדים כרגע. מי שרוצה מאוד, ימצא רמזים למסתורין הזה גם בספרו האחרון, שכולו סב סביב סוד כמוס.
אל חשש, זה לא ספוילר: כבר בפתח הספר נודע לנו כי הגיבור, מורה נערץ המספר את סיפורו בגוף ראשון, גילה לאהובתו סוד נורא על עצמו, כחלק מברית שכרתו, ועד מהרה הזוגיות התפרקה. מאותו רגע אנחנו במתח: האם האהובה-לשעבר, פרי-ספיריט קפריזית ובלתי-צפויה, תפר את הברית ותחשוף את הסוד? ומהו בכלל הסוד הזה, שהסיכוי לחשיפתו מעורר בגיבורנו פחד מוות? אלא שסטרנונה הערמומי שומר על דיסקרטיות אפילו מול קוראיו הסקרנים, האמורים לדעת לפחות כל מה שהגיבור יודע, וכאילו אומר לנו: עזבו, לא חשובים הפרטים, בשורה התחתונה הרי זו רכילות. מה שחשוב באמת הוא עניין האמון (כשם הספר במקור, confidenza).
מפליא לחשוב שזהו אותו סופר שכתב את "תעלול" הנהדר, ששיבחתי כאן בעבר – כי הוא כתוב כל-כך אחרת. אין ספק שסטרנונה הוא וירטואוז, וזה ניכר גם בשני ה"סיפורים" הקצרים החותמים את הספר ומתרחשים בערוב ימיו של הגיבור. את הסיפור השני מספרת בתו, את השלישי אהובתו-לשעבר, שתיהן בגוף ראשון – ושלושת הסיפורים אכן כתובים בשלושה קולות שונים, והמתח נשמר עד השורה האחרונה. הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בבית סטרנונה. תרגמה להפליא מאיטלקית: שירלי פינצי לב, עורכת התרגום: דניס הרן בן דור, ותשואות לעורכת "הסדרה הקטנה" ארנית כהן-ברק ולמעצבת העטיפות עדה ורדי, שתמיד מפתיעה עם עטיפה עוצרת נשימה (236 עמ'). באתר "עברית" אפשר לקרוא פרק ראשון ולקנות עותק דיגיטלי במחיר שווה, ובחנות המגדלור נמכר עותק מודפס בחצי מחיר.
כתר