אחכה לך במוזיאון
אחכה לך במוזיאון

אחכה לך במוזיאון

אן יאנגסון

את "אחכה לך במוזיאון" התחלתי לקרוא בתור אתנחתא נעימה לספר קשה רגשית ("קוקולקה"), שנאלצתי להניח מדי פעם מרוב חרדה לגיבורה הקטנה שלו. ואמנם – איזה עונג היה להירגע עם רומן המכתבים המקסים והנינוח הזה! שני אנשים עדינים כותבים בו זה לזה מחשבות והרהורים, מתארים את סדר יומם, את מעשיהם בעבודה או את החדר שבו הם כותבים, וכביכול לא קורה בספר שום דבר ממשי, "אין אקשן" (כמו שאומר ידידי הטוב גם על סרטי מופת, אם הם נטולי יריות ומרדפים). ובכל זאת, חליפת המכתבים הזאת רחוקה מלשעמם, אדרבא – היא כמו פאזל מורכב שאת צופה בהתהוותו, פיסה אחר פיסה, עד שעולה ממנו תמונה מרהיבה – ועד מהרה מוצאת עצמה הקוראת נשבית בקסם הזה.

כי מהמכתבים המנומסים והחביבים הללו מצטיירת לעינינו בהדרגה דמותם של הכותבים, שניהם בני שישים פלוס, והקשר המהוסס שהולך ומתהדק ביניהם: טינה, שהיא בעצם איכרה פשוטה מברי סנט אדמונדז באנגליה, ואנדרס – אוצר המוזיאון בסילקבורג, דנמרק, שבו מוצגים שרידיו של "האיש מטולון" (גופת כבול עתיקה, שראשה השתמר להפליא). טינה היא שהתחילה את הקשר הזה במכתב לפרופסור דני לארכיאולוגיה (אף שהניחה כי ייתכן שמת בינתיים, ובצדק) שבנעוריה הקדיש ספר על "אנשי הביצות" לה ולחברותיה ללימודים, כי היא מוצאת את עצמה מהרהרת לא אחת באותו "איש מטולון", שנעשה יקר ללבה בגלל סיבות כאלה ואחרות. אנדרס עונה לה באדיבות רבה, ברשמיות ועם זאת ברגישות, שמעוררת את טינה להסביר את עצמה מעט יותר, וכך ממשיכים השניים להתכתב זה עם זה, תחילה בפנייה רשמית ואחר כך בשמותיהם הפרטיים, לספר זה לזה על חייהם, על מחשבותיהם ועל רגשותיהם, ודרגת הקירבה ההדדית במכתביהם הולכת ועולה.

שם הספר הוא בעצם המשפט האחרון בו – ועל כן לא קשה לנחש מה יקרה בסופו לשני האנשים הנחמדים הללו. ועם זאת, כל כך מרתק ומהנה לעקוב אחרי מהלכיו העדינים של הקשר המתפתח הזה. ואילו תובנות עמוקות ומעניינות עולות ממנו לגבי יחסים בין בני זוג, בין הורים לילדים ובין אדם לסביבתו. התרגום של שי סנדיק נפלא. תעשו לעצמכם טובה (241 עמ').

תמיר//סנדיק