יער
יער

יער

מעין רוגל

כמו שאפשר לנחש כבר מהכריכה שלו, זהו ספר מסתורי, אפלולי, מכשף אפילו. עד כדי כך מכשף, שעוד לפני שאת מבינה מהו היער הזה ומיהן בדיוק הדמויות חסרות השם שפועלות בו – ילד, סבא, אמא ואבא וילד – את כבר בתוכו, כאילו המלים של יער האותיות הזה נשלחות, משתרגות, מתלפפות ומושכות אותך פנימה, כמו את גיבורי הספר, ואת לא יכולה להפסיק.

אז מה הסיפור? זה מתחיל בילד אבוד שנקלע ליער, והיער הופך לו לבית ולמשפחה, ממש פורש עליו חסות ומזין אותו, עד שהילד גדל, יוצא לחפש את דרכו ועוזב את היער. אבל כמו שנהוג לומר על בני קיבוץ, גם אם עזבת את היער, זה לא אומר שהיער עזב אותך. ואכן, היער לא עוזב, עוקב אחר ילדיו גם עד מעבר לים, עד לארץ רחוקה וצחיחה, ואפילו ענף קטן ודק ששרד ממנו ממשיך לצמוח בסודי סודות, באפלולית, להשתרג ולהתלפף בתוך האנשים הקשורים לאותו ילד אבוד מפעם, בשאיפה לחזור ולהיות יער גדול, עמוק ואינסופי. והכל מסופר במקטעים קצרים, שכאילו לא מתחברים זה לזה אבל לגמרי כן (כמו ענפים ביער), בכתיבה לירית, מסתורית, שמתלפפת בחשאי לתוך לבה של הקוראת. למשל (קטע מס' 20): "הילד לא ישן כלל. כששמע את אמו מתגנבת לחדרו, שקטה וחרישית כרוח, עצר את נשימתו ולא זז. הוא ניסה להאט את הלמות לבו, להשקיט את הדם הפועם בעורקיו. כשהלכה לבסוף ירד בדממה ממיטתו, כרע לצד חורש הצעצועים שלו והביט בעיניים קטנות וחדות אל עומק היער".

אז זה בעצם ספר על שורשים? על כך שאי אפשר לברוח מהשורש שגידל אותך, שנתן לך חיים? על חוסר הטעם שבהתכחשות, בהסתרה? על התשוקה לחדור לתוך המסתורין האפל שאין לו סוף? מה זה חשוב? זה ספר יפהפה ומיוחד (מ-2016, אבל רק כעת הגיע אלי), קצר וחזק, שממשיך לצמוח ולהשתרג גם בתוך הראש והלב אחרי הקריאה. מין טיול שכזה ביער, שאולי תפגשו בו זאבים ואולי כיפה אדומה. לא צריך פנס, מעין רוגל כותבת נפלא. צאו לדרך (91 עמ', ערכה: מיכל חרותי)

מירווחים